חיפוש
  • הלית וייל

לחזור לילדה שבי

שנת 2004 עוד לפני שהתחלתי בלימודי הריפוי חשבתי שאני לא אדם יצירתי. הסתתרה בתוכי יצירתיות ולא ידעתי לתת לה מקום. אז הייתי הלית הנוירוביולוגית שבאה מעולם תוכן ריאלי, מהעולם ההגיוני. אז, אם היו מבקשים ממני לדבר עם רגש או עם חלקים בתוכי, לראות בעיני רוחי ולתת לרגש או תחושה צורה, זה היה מורכב ואפילו יכול לעורר התנגדות. נזכרתי בזה כשבאתי לפרסם את הסרטון הרביעי "התקף חרדה זה לא גזירת גורל".


אז למי מכם שהשפה נשמעת אחרת, תנסו…

כולנו היינו פעם ילדים וגם אם לחלקנו היתה ילדות מורכבת היו שלבים שלא באמת יכלו לקחת מאתנו את הדמיון. ורק תזכורת לכולנו שגם לנו מותר….

לילדים מותר… מותר שיהיה להם חבר דמיוני שאיתו הם מדברים בקול, מותר להם לחבק בובה או חיתולי ולישון איתם בלילה ולהרגיש יותר ביטחון, מותר להם לשחק עם הדמיון ולהשתולל איתו, לקשקש על הדף ולספר מה הם ציירו, גם אם זה לא נראה כמו במציאות, לכעוס ולהשתולל עם כל הגוף, לצרוח בקולי קולות גם אם זה מפדח אותנו ההורים.


וכשאנחנו גדלים, מה מותר לנו?

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול