Search
  • הלית וייל

אצלי, אצלה, אצלך

אצלה זה האבא אצל אחרת האח, הדוד או השכן. אצל ההיא זה בכלל החבר של ההורים, הנחמד הזה שתמיד בא עם מתנות לילדים אצל חלקנו זה גם וגם.

מסומנות בסימן הכר ברור וגלוי לעינם. היא פגועה וחלשה, אפשר לגעת בה. היא תשתוק, תתאבן, היא כבר מרוסקת מבפנים.

ההיא זוכרת בבירור, כמעט הכל. מתי, איך וכמה, זוכרת ושותקת. אצלך אפשר להעיר את הזיכרון בקלות.

ואני שכחתי. השכחתי מעצמי לגמרי, הדחקתי עד כמה שניתן, סיפרתי לעצמי סיפור חיים אחר, רימיתי את עצמי, לא יכולתי להתמודד עם הכאב, ההשפלה, הגועל, האלימות. שרדתי. ואני לא לבד.

כולנו מנסות לחזור לחיים. רובנו נראות בסדר כלפי חוץ.

והגוף, זוכר הכל. המעשים נחרטו בנבכי הנשמה יצרו קרע, קצר בלב, כאב בנשמה, מוות בחיים.

וזה לא הכל.

תחושת חוסר האונים והפחדנות, העדר האמון בכל, הצורך לשלוט על כל מה שקורה, והבדידות, הבדידות הנוראה שנמצאת גם כשלא לבד ועמה הפחד הנורא להישאר לבד, להינטש. והפחד להיראות, והפחד להיעלם.

כל כך הרבה קונפליקטים פנימיים.

והגועל, הגועל ממני ומהגוף, והשנאה לגוף והתחושה שאני מעוותת והכאב שאינו נגמר.

והרצון לחיות נורמלי בזוגיות והריחוק שמגיע כל  פעם, והדחיה, והשנאה   למרות שזה לא הוא אבל זה חוזר. גם כשלא זוכרים. והחשש שלא בטוח לחיות כך, בזוגיות, והרצון להצליח לחיות את החיים הבלתי אפשריים האלה איתו.

ובהורות, הצורך לגונן ולהיות כל הזמן, או לברוח ולא להיות. ולסמוך רק על עצמי או לפחד לסמוך עליי, והכתפיים האלה שנושאות את הכובד בשתיקה, והכעס שהעולם אכזר.

1 view
  • phone
  • Black Facebook Icon