חיפוש
  • הלית וייל

אלימות באחריות

הקלות הבלתי נסבלת...


חברה שבה מותר לנו לבקר, להעיר הערות בלי לחשוב פעמיים, לגעת ולהתייחס לאחרים איך שבא לנו.


הכל מתחיל מזה שמותר.


למען האמת, אם חושבים על זה, כולנו מעירים הערות ומבקרים בלי סוף את הילדים שלנו, בני ובנות הזוג, החברים ובכלל.


נכון שהערות וביקורות הן כאין וכאפס לעומת הטרדה או פגיעה מינית אבל בעיניי זה מספיק חמור, כדי שנשים לב. דבר מוביל לדבר. הגבולות מטשטשים, ולכל אחד מאתנו יש אחריות על עצמו.


ההערות האלה שכולנו חווים כבר מגיל מאוד צעיר פוגעניות ומייצרות כוחנות.


אלימות יוצרת אלימות והיא רק הולכת ומתרחבת עם השנים.


הגבולות מטשטשים יותר ויותר ואנשים הופכים לנפגעים ופוגעים. לומדים את זה בבית ובחוץ גם דרך מה שלא נאמר או נשמע.


זה מתחיל בבית, בדברים קטנים, כביכול, בהערות על מראה חיצוני, על השגים, "ירידות", כעסים ותסכולים .

הערות מכווצות ויוצרות אשמה, הן מורידות את הערך והביטחון. הן יוצרות את הצורך להגן על עצמנו ולהתקיף.


כך בונים חברה אלימה עד שבסוף כשמגיעים לכותרות היומיומיות זה נמצא בחוץ ולא מבינים איך זה יכול להיות שזה כאן.


זה תמיד יהיה כאן כל עוד לא נבין שזה שלנו. כולנו חלק מזה וכל אחד יכול לעשות את הדרך שלו כדי לשים לב ולשנות אצלו ולהבין שאף אחד, אבל אף אחד הוא לא חפץ.


כולנו בני אדם עם רגשות, וכשרומסים אותן הלב נסגר עד שנאטם ואנחנו הופכים להיות פצועים שאיבדו את היכולת להכיל כי כבר אין מקום בלב.

2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול