Search
  • הלית וייל

איך אפשר

שוכבת במיטה מתבוננת על הבן שלי לפנות בוקר הוא הזדחל פנימה לאמא ואבא למיטה. מסתכלת עליו ומתמוגגת. הרוך בעיניים התמימות הבלתי נגמרת עדיין עם מוצץ בפה, בגילו הייתי עם אצבע. הלב רוטט

חושבת על עצמי בגילו דמעות מבצבצות מעיניי. שואלת את השאלה השאלה שלעולם לא תהיה לי עליה תשובה: איך? איך אפשר לפגוע בגוזל? להכאיב לו כל כך?

נזכרת במבט החולה עם הרעל, זה שהשכחתי מעצמי כל כך הרבה שנים.

הילדה שבתוכי בחרה אז לשתוק בחרה לשכוח ולמות מבפנים בחרה לשרוד

כמה קשה היה לי לפגוש בה שוב לראות אותה עזובה, זרוקה בפינה עיניים פקוחות לרווחה, כבויות חסרת אונים שותקת

מודה לעצמי שהיה לי את האומץ והתעוזה להסכים לדעת את האמת על כך שלא ויתרתי לגמרי הסכמתי להרגיש מחדש. מודה על כך שהיו לי את הכלים לרפא את עצמי להחיות את עצמי מחדש.

מבינה איזו זכות גדולה יש לי לשכב במיטה, בריאה בנפשי ובגופי להתבונן על בני ולתהות. להבין שהזכות היא שחתכתי את מעגל האלימות שלא הסכמתי להמשיך להיות במשחק, משחק הקורבן.

מודה על כך שבדרכי מלמדת את בניי להרגיש ולא להתנתק להרגיש גם כשכואב להרגיש ולא לברוח להקשיב לעצמם ולדעת לדבר.

0 views
  • YouTube Social  Icon
  • phone
  • מייל
  • Black Facebook Icon